להיות שותף להנצחת רס"ן אלירז פרץ הי"ד

 נאום של מרים פרץ

מכובדי!

תמונה4ערב ליל הסדר, תש"ע , חג החירות , דפקו על דלת ביתי שלושה מלאכים.
הם לא הביאו את אליהו הנביא, אלא הביאו עמהם בשורה מרה- בני השני אלירז ,בן 32, סמג"ד בגדוד 12 של חטיבת גולני נפל בקרב נגד המחבלים ברצועת עזה.
כשראיתי אותם טרקתי מיד את הדלת, הגפתי את התריסים כדי שאף אחד לא יכנס לביתי.
כשנכנסו אחזתי בידם והתחננתי, אל תגידו לי דבר, אל תבשרו לי, רק תנו לי את אלירז בני לעוד דקה, עוד דקה לחיות איתו, להיות איתו, שהרי כול זמן שאתם לא מדברים הוא עוד חי. זאת טעות אמרתי, אני כבר נתתי , שילמתי את מחיר הקיום בארץ, שילמתי את חירותי לפני 12 שנה, כשבני בכורי אוריאל נפל בקרב בלבנון, בן 22 שנה היה.זה לא יתכן הוספתי,אני שילמתי עוד מחיר- בעלי אליעזר נפטר לפני כ-7 שנים כי לא יכול לשאת בלבו את נפילתו של אוריאל.
ערב ליל הסדר, שולחן ליל הסדר בלי אוריאל, אלירז ואליעזר ואנחנו בוכים ושרים:
"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", זה הדור של אוריאל – מול מחבלי החיזבאללה בלבנון, זה הדור של אלירז מול המחבלים בעזה. כל דור ואויביו, כול דור ומתיו, כול דור וגבורתו.
ששה ילדים הבאתי לעולם, 4 בנים כולם לוחמים בצבא ההגנה לישראל, אוריאל אלירז אביחי ואליאסף, כולם שירתו בסיירת גולני. גם 2 הבנות הדס ובתאל, קשורות לחטיבת גולני. הדס נשואה לקצין במילואים ובת אל הקטנה, בת 20 עדין משרתת בצה"ל ואמורה להתחתן בעזרת ה' ללוחם בגולני.
אוריאל ואלירז בחייהם ובמותם לא נפרדו שניהם נולדו וגדלו בשארם א-שייך אופירה.
בשנת 1982 פונתה משפחתי בעקבות הסכם השלום עם מצריים. בנסיעה האחרונה משארם ביקשתי מילדיי לא להביט לאחור, לבית שעזבנו, בקשתי שיביטו קדימה, לאור, לדרך החדשה, לבניין החדש שנבנה, נטעתי בהם תקווה.כי כך דרכן של אימהות, להבטיח לילדיהן עתיד טוב, עתיד ללא מלחמות.
זו הבטחה שמבטאת את הרצון הבסיסי של כול הורה- לזכות לגדל את ילדיו, לראות בשמחתם, לראותם מקימים בית ומשפחה. לא גידלתי אותם למות, זה לא נורמאלי שאמא תקבור את שני בנייה, באותה חלקה בהר הרצל בירושלים.
זה לא נורמאלי לעמוד ולחשוב כל פעם מחדש, לאיזה ילד אני הולכת ראשונה?
אוריאל ואלירזהאם לעלות לקברו של הבן הבכור, או לבן הצעיר שזה עתה נטמן באדמה.? מי הראשון שיקבל חיבוק ראשון של אמא.
אמא לא צריכה לעשות בחירות כאלה. בניי, לא היו שוחרי מלחמה, הם לא ששו לקרב, אבל כשנדרש מהם להגן על עמם- לא היססו וכפי שאמרו "זה התור שלנו אמא", תמיד עמדו בראש, תמיד הובילו, כי כך צריך להיות, כי כך צריך לעשות.
אוהבי חיים היו, רגישים, אנשי חסד צנועים ובני תורה שלמדו להסתפק במועט ולהודות לה' על מה שיש.
חינכתי אותם להיות בני אדם טובים וישרים. בביתו של אלירז בני לא תמצאו צעצוע מלחמה. אין טנקים, אין חיילים ואין רובים. ארבעת ילדיו גדלו על טוהר, תום ושמחת חיים. אפילו השמות שבחר לילדיו מבטאים את שמחת החיים שרצה להעניק לילדיו, אור חדש אוריאל בן ה 6, נקרא על שם אוריאל מתוך אמונה שיזרח עלינו אור חדש, הלל מרים, שיר ציון וגילי בת עמי בת החודשיים, שלא זכתה להכיר את אבא שלה.
הוא חינך אותם מינקות להיות בני אדם טובים. ראינו את החינוך הזה שבוע מיד לאחר נפילת אלירז.
בני אליאסף לקח לטיול את אור חדש בישוב עלי.על הכביש בו הלכו הייתה אבן. אור חדש צעק לעברו של אליאסף- אתה לא אבא שלי!נכון ענה אליאסף, אבל למה אתה אומר את זה?
כי כשאבא שלי היה נוסע באוטו, או הולך ברגל ורואה אבן באמצע הכביש, הוא היה עוצר ומזיז אותה כדי שאף אחד לא יפגע.
זה מה שאור חדש ינק מאבא שלו. דאגה לאחר, אכפתיות.
בהיותם אחים שכולים, היו פטורים בניי משירות קרבי, אך הם ראו בשירות הקרבי בצה"ל, מצווה זכות גדולה, יעוד ושליחות. לאחר נפילת אוריאל המליצו מפקדיו של אלירז לוותר על השירות המסוכן בסיירת, אבל אלירז לא הסכים, הוא ביקש להיות לוחם ומפקד, להוביל חיילים.
בחתימתי להיותם לוחמים, חתמתי בפחד וברעדה, עין במר בוכה ולב שמח, אך גם התפללתי לה', הדלקתי נרות, נתתי צדקה, בכיתי ושמחתי, שמחתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שותפה בבניין הארץ.
ימים ושבתות נותרתי בבית לבד, כשהם לחמו זה לצד זה, אם בעזה, אם בלבנון ואם בשומרון. בכל מבצע או מלחמה תליתי שלט גדול על דלת ביתי- " כאן מבשרים בשורות משמחות".וכששבו בשלום, כיבסתי את בגדי הצבא שלהם, ותליתי אותם לראווה שכל העולם ידע: בניי שבו בשלום.
הוצאתי להם מהידיים ומהרגלים את הקוצים שדקרו אותם, חבשתי את פצעיהם וברכתי את ה' על כול קוץ שהיה בגופם, כמו שכתב בני אוריאל, "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים,אלו קוצי ארץ ישראל", וידעתי כי מי שחי בארץ הזאת, צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה וייסוריה.
לא זכיתי כמותם להיוולד בארץ, אך זכיתי לשוב לירושלים, שעליה חלמו הוריי, ללב ולנשמה, למקום הצדק והאור.
זכיתי לראות את עמי שב מן האפר והעפר, וחוזר לחיות חיי חופש ועוז.
זכיתי לראות את אוריאל ואלירז מתפללים ליד הכותל המערבי. ראיתי אותם צועדים במדיי צה"ל.
וראיתי אותם עטופים בטלית ובדגל ישראל מובאים למנוחת עולמים, באותו מעמד חשתי את רוחו של עם ישראל שבה ומתעוררת לחיים.
מול ארונות בניי הבטתי לשמיים וזעקתי בקול: "עם ישראל חי".
בניי אהוביי! האויבים פגעו בגופכם אך לא בנשמתכם, לא ברוחכם ולא ברוחו של עם ישראל, רוח הגבורה והמסירות, את הרוח הזאת לא שברו.
ולכן ביום שקברתי את אלירז ביקשתי מכל הנוכחים שיקחו תכונה אחת מתכונותיו, ויישמו אותה בחייהם, וכך נפל אלירז אחד אך כבר קמו ונולדו אלירזים רבים.
לפעמים, נדמה לנו כי קיומה של המדינה הוא דבר ברור ומובן מאליו, אך נפילתם של בנינו היא עדות כי המאבק המתמשך על קיומנו לא תם.
בנינו הם זן נדיר, דור חדש, דור התקומה שיודע מהי מדינה, מהי עצמאות. זה דור שבוחר להגן על חירותו ומוכן להקריב את חייו למענה.
מידי לילה, על מיטתו ביקש בני אלירז מה' "אנא אלוקים, עשה אותי כלי לשליחותך" אני כאן, לכל שליחות שתציב לי.
זכות נפלה בחלקה של משפחתי להיות שותפה בהגנה על מדינת ישראל. וגם אם השכול היכה בי פעמיים – אינני נואשת! אמשיך לחיות, חיים משמעותיים של מסירות ונתינה, אמשיך להתפלל לה' שיתן לי כוח לחתן את ילדיי ולראות בחופת נכדיי, לזכות לספר להם על אביהם אלירז ודודם אוריאל, על לוחמי החופש ועל העם המיוחד שלנו.
וכשיגיע זמני ואפרד מהעולם, אעמוד בפני הקב"ה בראש זקוף ובעניים דומעות ואומר לו: את חלקי נתתי, ואביא עימי 3 מתנות יקרות לליבי:
* קוץ מקוצי ארץ ישראל שחדר לגופו של בני אוריאל במהלך הקרבות.
* חוט מטליתו של אליעזר בעלי בהתפללו כאבא דואג לשובם של בניו בשלום.
* ועפר מהר הרצל – מקברו הטרי של בני אלירז.
ובקשה אחת לי אליך ה', דיי!!!
אל תשלח ידך לנערים,אל תיתן לאמהות לקבור את ילדיהן , תן שלום ושלווה בארץ ובעולם ותן לאור לגבור על החושך.

מרים פרץ